איראן על סף הגרעין: מה עלינו לעשות ? |
| אומרים שאיראן הגיעה לנקודת האל-חזור בפיתוח הגרעין. הדיווח הזה מחייב חשיבה חדשה: האיום הגרעיני הוא רק הסימפטום. שורש הבעיה הוא המשטר האיראני עצמו, אותו יש לעקור בהפיכה מלמטה, תוך זהירות לא לחזור על כישלונות העבר, בעיראק ובאפגניסטן |
| | |
|
דיווחם של פקחי הסוכנות לאנרגיה אטומית באיראן על כך שהמשטר האיראני רכש יכולת בלתי מוגבלת לייצור דלק גרעיני, זכה לאזכור מינורי ביותר ברוב מערכות החדשות בישראל. חדשה זו, ראוי שתדיר שינה מעיניהם של ישראלים רבים, ובעיקר בהנהגה. יו"ר הסוכנות לאנרגיה אטומית, מוחמד אל-ברדעי, סיפר השבוע בראיון לניו-יורק טיימס, שבמתקן הגרעיני בנתנז פועלות כעת 1300 סרכזות (צנטריפוגות). מספר כזה יכול לייצר את 25 הקילוגרמים הנדרשים לייצור של פצצה גרעינית, בתוך כ-15 חודשים. מלבד הסרכזות שנתגלו, ידוע על כ-700 סרכזות בשלבים שונים של ייצור והתקנה, וישנן הערכות על מתקן נוסף, שטרם התגלה, עם מספר דומה של סרכזות - מה שיקצר את משך ייצור הפצצה במחצית. בנתנז נתגלו חמישה קילוגרמים של אורניום מועשר בשיעור של 5% - רמה המספיקה לייצור חשמל בלבד, ולא לייצור פצצה.
מה בין חשמל לפצצה |
לוח המשחק הגרעיני הבינלאומי הוא מורכב מאוד. על פי האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT), כל מדינה יכולה להקים כור גרעיני לצרכי ייצור חשמל ואנרגיה. אלא שעל פי אותה אמנה, רק 5 מדינות מורשות לספק את הידע הדרוש לייצור החשמל. העיקרון שעומד מאחורי ההנחיה הזו, הוא שלא כל המדינות יודעות לייצר דלק גרעיני, אבל אלה שיודעות לעשות זאת עבור חשמל, בשיעורים נמוכים, מחזיקות את הידע הדרוש להעשרה ברמה גבוהה - עבור פצצה.
אם איראן באמת הייתה מחפשת להשיג עוצמה גרעינית למטרות אזרחיות, לא הייתה לה כל בעיה לייצר כורים ולרכוש דלק גרעיני, על פי האמנה, מרוסיה או סין. דלק גרעיני תמורת נפט - אנרגיה תחת אנרגיה - זה סוג של עסקה שאיראן שפויה בוודאי הייתה מבצעת. אולם שאיפתה של איראן לייצר לעצמה את הדלק הגרעיני, ביחד עם אופיו של המשטר והתבטאויות המנהיג, מייצרות את החשש הסביר לפיו איראן בעלת יכולת גרעינית מועדת לייצור פצצה.
על הסיכונים שבאיראן גרעינית עמדנו והתרענו ב"אומדיה", בערוץ יחודי המיועד לכך, זה למעלה משנה. גם אם הפצצה לא תשוגר, עצם קיומה ישמש מטריית הגנה אסלאמית לצבאות ערב ולארגוני הטרור. איראן תשתלט בהדרגה על שכנותיה הסוניות במזרח התיכון. היא עלולה להתגבש לכדי מפלצת שתכריז מלחמה על אירופה, ובדרך תרמוס גם את ישראל. תרחיש אחר הוא, שאירופה תסכים לוותר על קיומה של ישראל במסגרת אשליית שלום, בדומה לוויתור על חבל הסודטים הצ'כי ערב מלחמת העולם השנייה.
האמנם אל חזור?
אל-ברדעי מדבר בראיון על כישלון המערב בניסיון למנוע מאיראן להתחמש גרעינית, ועל-כך שאיראן גרעינית היא עובדה מוגמרת. הוא מזכיר דברים שנאמרו ערב מלחמת העולם השנייה. קל ואופייני כל כך למוסר האירופי, לתחוב את הראש בחול ולהשלים עם המצב. זו הסיבה שבגינה ישראל זקוקה לדיפלומטיה חזקה ובוטה. הכלי הזה הוא למעשה הנשק היחידי בשלב הזה שישראל יכולה להפעיל נגד איום הגרעין הנשקף מאיראן.
אם ניקח את הדברים מעט קדימה, ונניח שישראל הצליחה במאבק הדיפלומטי ואירופה מוכנה להילחם על חייה, כאן נשאלת השאלה מה יכול המערב לעשות.
דובר רבות על התקפת מתקני הגרעין ועל שימוש בפצצות "חודרות בונקרים" כדי להשמיד את הסרכזות. אולם אחת התובנות הראשונות של הסיבוב הנוכחי מול איראן, הייתה שהאייתולות למדו היטב את לקחי סדאם, ופיזרו את המתקנים ברחבי הארץ באופן שמתקפה עליהם תחייב מערכה משולבת. והדיווח של אל-ברדעי על נקודת האל-חזור, מחייב חשיבה מחודשת על הדרך להתמודדות.
הגרעין הוא רק הסימפטום
כפי שנכתב לעיל, אין בעיה אמיתית עם איראן בעלת יכולת גרעינית. השילוב של יכולת לייצר פצצה, עם ההנהגה הקיצונית של הרפובליקה, הוא הבעיה. אבל הוא לא הבעיה היחידה. לאיראן, כידוע, יש יכולות מתקדמות, בת חסות של איראן - סוריה - היא יצרנית הנשקים הביולוגיים הגדולה בעולם. רשת הטרור של איראן מכה בעולם המערבי ללא רחם. כל אלה, די בהם לבדם כדי להעיר את העולם מתרדמתו. התווספות האיום הגרעיני היא בבחינת נפילה מהמיטה.
הסרת היכולת לייצור פצצה במאמץ צבאי סביר, לא תפתור את בעיית הגרעין האיראני. כשאל-ברדעי אומר נקודת אל-חזור, הוא מתכוון לכך שגם אם הסרכזות בנתנז יושמדו כולן, הידע לייצור של סרכזות חדשות נשמר. קצב ייצור הסרכזות כיום מכתיב את העובדה ששישה חודשים בלבד הוא פרק הזמן שיידרש לאיראנים להשגת יכולת מחודשת.
הבעיה האמיתית, שאליה יש לכוון את צבאות המערב, היא ההנהגה האיראנית.
כזכור, העם האיראני של לפני 1979 לא התאפיין באדיקות יתרה. פרשנים רבים סוברים שההנהגה באיראן היא מלאכותית וכופה את עצמה על העם. ההנחה הזו מתחזקת אם מנתחים את הגורמים שלקחו חלק במהפכה האיראנית. מלבד האייתולות, נרתמו להפלת השאה גם מפלגה סוציאליסטית חילונית, וגם מפלגה קומוניסטית. ניתוח של השחקנים הללו ממחדד את התובנה שהמהפכה באיראן הייתה למעשה מרידה בארצות הברית - פטרוניתו של השאה.
אבל זה לא משנה את העובדה שהיום העם האיראני סובל. ההיסטוריה המהפכנית שלו מכניסה לכלל אפשרות מהפכה נוספת. במצב דברים זה, ניסיון מערבי לעורר הפיכה עממית באיראן, הוא אולי הפיתרון הנכון והאמיתי לאיום הגרעין.
לא חוזרים על עיראק
בחדרי קבלת ההחלטות במדינות שונות בעולם, מיד כשעולה האפשרות הזו, מוזכר הבוץ העיראקי שבו שרויה ארצות הברית עד היום. אכן, ניסיון מערבי להחליף את המשטר באיראן, צריך להיעשות תוך זהירות מקסימלית לא ליפול שוב למלחמת אזרחים במדינה ללא הנהגה.
יחד עם זאת, יש לעמוד על מספר הבדלים משמעותיים בין עיראק לבין איראן: עיראק היא המצאה מערבית. המדינה הזו היא שילוב מלאכותי של שלושה עממים - שיעים, סונים וכורדים. זה הגורם לאי היציבות המלווה את עיראק מאז הולדתה בשנות העשרים. הדרך היחידה למשול במדינה שסועה שכזו היא באמצעות רודן כסדאם חוסיין.
באיראן, אין המצב כך. לפני מאה שנה, הגבול המדיני היחיד במזרח התיכון הפריד בין איראן לבין האימפריה העות'מאנית. מדובר במדינה ברת קיימה בעלת מבנה דמוגרפי יציב והומוגני. השיעים באיראן הם לא בדיוק אזרחים שוויצריים, וניתן להניח שפלישה מערבית לא תעבור בשקט. אבל עדיין ניתן לצפות למעבר חלק הרבה יותר מאשר בעיראק.
אזרחי איראן, באופן אירוני, הרבה יותר חשופים לתרבות המערב מאשר עיראק. הרפובליקה האיראנית הרבה יותר מתקדמת מעיראק של סדאם - שיעור חדירת האינטרנט הוא הגבוה ביותר במזרח התיכון (מלבד ישראל), תרבות המונים מפותחת שם יותר ממקומות אחרים וישנם סממנים נוספים לכך שהציבור באיראן עשוי להיות פתוח יותר לחדירה מערבית, מאשר עיראק.
השינוי מתחיל מלמטה
ולמרות כל אלה, כניסה צבאית מאסיבית לאיראן, במטרה להפיל את הממשל ולהישאר, תהיה טעות. הדרך להפיל את האייתולות תהיה להתסיס הפיכה עממית, בדומה ל-1979. פרשנים מסוימים גורסים שמי שעמד מאחורי מהפכת 1979 הם הסובייטים. זה מה שאמריקאים צריכים לעשות היום.
החודשים האחרונים, עד להצהרה האחרונה של אל-ברדעי, התאפיינו בירידה מסויימת בכוחם של האייתולות. שרשרת אירועים גרמה למערב לחשוב שהמשטר צריך לנקוט באלימות כדי להוכיח את כוחו: מותם של מדעני גרעין, פיגוע שהביא למותם של 11 חיילי משמרות המהפכה, תלייתו של מי שנחשד בביצוע הפיגוע, היעלמותו המסתורית של הגנרל עלי רזא-עסכארי וחטיפת החיילים הבריטיים. כל אלה יכולים להתפרש לכמה פנים, אולם פרשנות הקובעת שמשטר האייתולות נחלש קמעא היא מקובלת מאוד.
הפיכה כושלת כבר הייתה לנו
אין זו הפעם הראשונה שבה המערב נזקק להפיכה. בשנת 1989 מימנה ואימנה ארצות הברית, קבוצה קטנה בשם הטאליבן. המטרה, שאכן הצליחה, הייתה סילוק הסובייטים מאפגניסטן, במטרה למנוע מהם רצף טריטוריאלי. אולם השכר נמוך מההפסד. כידוע, טאליבן הפכה למצע שעליו נבטה וצמחה אל קעידה. בנוסף, מהפכת 1989 באפגניסטן הפכה לאבן דרך בהיסטוריה של הג'יהאד ומקור למוטיבציה עבור טרוריסטים רבים. הוואקום המדיני שנוצר הוא גם שהפך את אפגניסטן ליצרנית הפרג (הרואין) הגדולה בעולם.
יוזמי ההפיכה היזומה באיראן צריכים לראות לנגד עיניהם לא רק את האסון בעיראק, אלא גם את הקטסטרופה של אפגניסטן. אבל כל זה לא צריך להרתיע. לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, העולם המערבי הצודק עומד בפני איום אמיתי אשר אינו נרתע (בניגוד לסובייטים) מלהצהיר על כוונותיהם.
כל אלה מתלכדים לכדי הזדמנות שהיא גם חובה. להשמיד את ארסנל הגרעין האיראני, זה מבצע מורכב, יקר ובעיקר לוקח זמן. גם יעילותו מוטלת בספק, כאמור, נוכח היכולת לפיתוח מחודש ופגיעה במערב בדרכים אחרות. הגם שאין לשלול מבצע כזה, ולו על מנת לעכב את האיראנים, עליו לבוא תוך מאמץ מרוכז להפיל את המשטר האיראני, באמצעות הפיכה, בטרם תרכוש ההנהגה הפנאטית יכולת גרעינית התקפית
האים זה יעזור?
האים יהיה גוג הומגוג